-"אז סגרנו על ליסבון בתחילת יוני?" אני, לארבע חברותיי שקבענו לנסוע לחגוג יומולדת עגול להן, חצי שנה לפני שלי.
-"כן!" הן ענו.
(אחרי כמה ימים)
-"תקשיבי, לא מסתדרות לנו הטיסות בתאריכים שקבענו. בואי ניסע לפראג."
-"סירייסלי, פראג? אבל זה במזרח אירופה! שואה, דיכאון!" (זאת הייתי אני).
-"הטיסות לשם בשעות ממש נוחות וגם זול…"
(אחרי כמה ימים, לא רוצה להיות הפארטי פופר)
-"נו, טוף. פראג איט איז!" (לא מאמינה שכתבתי את זה. עכשיו אני אשכרה אצטרך לנסוע לשם! אוף. אבל לפחות אני אוכל להגיד "אמרתי לכן".)
וכך הגיע היום ונחתתי נטולת כל ציפיות בפראג. מה כבר יכול להיות מעניין בעיר שאפילו השיר שנכתב עליה מבאס למדי?
סגרנו מראש על דירת Airbnb שתכיל את חמישתנו – ע', י' ו-ל' מישראל, ע' מגרמניה ושפחתכם הנאמנה מברצלונה.
הדירה היתה בבעלות חברת ניהול ואת המפתח הם שלחו לנו בדואר, חודש וחצי מראש, שזה היה קצת תמוה אבל נוח.
הטיסה, כשעתיים ממני לשם, עברה לי מהר מהצפוי וכבר בשדה התעופה החדיש הופתעתי. מזה שהוא נראה טוב.
הנסיעה במונית, כחצי שעה, הותירה אותי מופתעת אפילו יותר, בעיקר בגלל שלא מצאתי שום דבר רע לומר על העיר.
הגעתי לדירה. חמודה, מרווחת מאוד, מרוהטת במיטב רהיטי איקאה, אבל עם רצפת עץ ישנה ויפה. החלונות הגדולים והקומה החמישית תרמו לה הרבה אויר, אור ונוף לרחוב מרכזי אך שקט.
יצאנו, אני וע', לתור אחר מזון. השעה כבר היתה רגילה במושגים ספרדיים (22:00), אך מאוחרת במושגים צ'כיים, כך הסתבר. ואחרי שיטוט קצר ברחובות הסמוכים, החלטנו לשבת במסעדה טורקית שהיתה ממש ברחוב שלנו.
ובכן, בעלת חסך תמידי באוכל מזרח תיכוני, היה נפלא. חלקנו קציצות בורגול ורימונים, סלט ירקות, צזיקי ואצבעות פילו ממולאות בגבינה (טעימות ביותר). תרשמו Pasha Restaurant.
למחרת בבוקר, יצאנו לתור את העיר. באור יום היא נראתה עוד יותר, איך לומר – יפה. לא כבדה, לא שואתית. בכלל בכלל לא. בעיה.
בהמלצת מיכל בן ארי, שאת הבלוג שלה אני מאוד אוהבת לקרוא, אספתי כמה המלצות על חנויות עיצוב, אך לצערי הרב לא הספקתי להגיע לכולן.
אחת שממש אהבתי היא Papelote, חנות למוצרי נייר. מסוג המקומות שאפשר להישאר בהם כמה שעות, לדפדף ולמשש את כל המחברות. יצאתי משם עם שני עפרונות מגניבים, פנקס שעשוי מלוחות שנה של השנה שעברה (שם גם גילינו שלכל יום בשנה יש שם, שכל האנשים שנקראים כך באותו יום חוגגים את חגם) ו-וואשי טייפ. ממליצה למי שיודעת לשלוט בעצמה.
ארוחת צהריים // Maitrea
הכלל הידוע הוא שככל שמתקרבים לטבורה התיירותי של עיר גדולה, כך הולכת ופוחתת איכות המזון. אז מצאנו יוצא מן הכלל הזה. כי המסעדה הזאת, צמחונית, עם מבחר מכובד מאוד, היתה קרובה מאוד, אפילו מדי, לכיכר המרכזית של העיר. זאת עם פסלי האדם והבלונים והזוג שמצטלם לפני החופה. שום דבר לא רמז על כך שהחוויה תהיה כה טובה. לא לוח המודעות בכניסה למסעדה שהיו בו הרבה פרסומות לשיעורי יוגה. אולי העיצוב היפהפה. בכל מקרה, אם תבקשו לימונדה, תקבלו כאן מיץ לימון עם מיץ ענבים תוסס עם טעם מאוד לא צפוי. על זה אני ממליצה לוותר. הגולאש היה מצוין. שימו לב שמה שהם קוראים בצקניות, זה בעצם סוג של לחם ספוגי שנועד לניגוב הרוטב. אטריות אודון ברוטב הבוטנים היו טעימות מאוד וכך גם פתיתי הסויה עם הירקות.
מצאנו את קפקא
ברחוב המקביל לזה של הדירה שבה גרנו, מצאנו קניון לא גדול במיוחד עם פסל גדול בחזיתו. הפסל היה של שכבות שכבות שזזו כל הזמן. אחרי שצילמנו אותו והפעלנו מהאומנות האבסטרקטית, זזנו לפינה אחרת ואז הבנו שאלו הפנים של קפקא.
הקניון, Quadrio שמו, היה נוח לנו. יש בו מספר (!) סופרים (למיטב ספירתי – ארבעה), חנות צעצועים (למי שצריך לקנות מתנות אשמה הביתה), כלבו, קומת מסעדות מכובדת והכי חשוב – מסעדה הודית בתוכו וממולו.
קצת מתוקים בעיר
הגלידה Angelato היתה טובה מאוד והצדיקה את התור הארוך שהשתרך בכניסה. מה שכן, הקיורטוש, או הגרסה הצ'כית שלו, היתה מאוד מרתקת לצפייה, מגרה למראה, אך בלתי אכילה. וכמו שאמרה לנו המדריכה בסיור ביום האחרון, אל תנסו לאכול כאן דברים לא מקומיים. צודקת. אבל היינו חייבות לנסות (זה פשוט נראה יותר מדי טוב).
לחובבי סוכריות הגומי, יש חנות צמודה לגלידרייה, Captain Candy עם מבחר נאה של מחוללי החורים בשיניים.
ארוחת ערב // Radost FX
שוב בחרנו במסעדה צמחונית. כשהגענו (בשעה שמונה בערב) המסעדה היתה כבר סגורה ולכן הופנינו ללאונג' שנמצא בסמוך, עם אותו התפריט בדיוק. העיצוב – מיטב מועדוני הלילה של שנות התשעים המוקדמות. ספות מוזרות וכהות ויותר מדי מראות. גם המוזיקה היה די מוזרה. אבל זרמנו.
האוכל – במבט ראשון, זה היה קצת לקרוא ולברוח. מבחר עצום של מנות, מסגנונות שונים (מקסיקני, אסייתי, איטלקי ועוד). מצד שני, היינו חמש, מתוכן שתיים בהיריון, צמחונית אחת (שפחתכם הנאמנה), צמחונית שאוכלת דגים ואוכלת כל (חוץ משוקולד). אז כל אחת מצאה את עצמה. אני הזמנתי טופו עם ירקות ברוטב סויה וג'ינג'ר. המלצרית, שהיתה סופר חמודה עם אנגלית די בסיסית, פינקה אותי בשלושה סוגי מצע – אורז יסמין, אורז מלא וקוסקוס. היה מאוד טעים, אך לא חריף מספיק בעיני. הסלט היווני היה מעולה. טרי, גבינה טובה, תיבול מדויק.
בסך הכל, היה נהדר. מרחק של רבע שעה הליכה מהדירה היה בדיוק מה שהיינו צריכות לפני ואחרי.
מוזיאון DOX
עלינו על טראם מס' 6 ונסענו לשכונה שקטה למדי. מה שהביא אותנו דווקא לשם היה תערוכה של אמן הזכוכית האמריקאי שתום העין, דייל צ'יהולי. העבודות שלו מרשימות. מאוד. אין ספק שהאיש מוכשר ברמות אחרות. וגם לא הייתי מתנגדת לאיזה שנדליר שלו בסלון (מעדיפה את הכתום, אבל גם האדום הולך). הבעיה בתערוכה בעיני היא כפולה –
קודם כל, התאורה מאוד לא החמיאה לעבודות. החדרים היו נטולי אור טבעי והתאורה הצהבהבה לא נראתה טוב על הצבעים העזים. חוץ מזה, היצירות היו מאוד לא נגישות. זה פספוס מאוד גדול בעיני, בעיקר משום שהעבודות מלאות בפרטים ובטקסטורות שכמעט ואי אפשר היה להבחין בהן מהגובה הרב בהן היו תלויות.
אז ללכת או לא ללכת? שאלה טובה. אם זו היתה התערוכה היחידה במוזיאון, אולי הייתי מוותרת. אבל יש עוד מה לראות שם.
צ'יהולי – עד ה-24/9/2018.
התערוכה על האינטרנט – Data Maze – היתה מעניינת ומעוררת זכרונות. ציר הזמן של התפתחות האינטרנט בהחלט זרק אותנו לעשורים המוקדמים של חיינו והזכיר לנו כמה אנחנו כבר לא צעירות. נו, שויין.
Random Darknet Shopper הוא מיצג של הצמד !MEDIENGRUPPE BITNIK. בוט שיצרו השניים מצויד כל שבוע ב-100 דולר ומשוגר לקניות במעמקי האינטרנט (deep web) באופן רנדומלי. המשלוח מגיע ישירות למוזיאון.
לא פחות ואולי יותר מהתערוכות, צדו את עיני המתקנים של המוזיאון עצמו. זה התחיל בשלטים החמודים (מתה לדעת מי הקופירייטר שלהם!), בבית הקפה הנעים שישבנו בו שעה ארוכה על קפה ועוגות (עוגת הדבש המקומית זה משהו שצריך לנסות, אם כי גם עוגת הגבינה לא רעה בכלל) ובספינת האויר התלויה שם למעלה, שמיד הזכירה לי את הספר המשעשע של אתגר קרת, "גור חתול אדם ארוך שיער".
וכדי לנצל עד תום את חירותי הזמנית, שקעתי לי בחנות המוזיאון היפהפיה וקניתי לי מזכרות רבות – ספרים מקסימים ומיוחדים לילדים (שהמגניב בהם הוא ספר מבוך ענק ומהמם), פוסטר וגלויות, הכל ביודעי שאין לי מקום לקחת אותם במזוודה בחזרה (כי הבאתי רק טרולי קטנצ'יק), מה שיכול להיות מוגדר בשפה משפטית וגם לא – "קלות דעת". יכולתי להישאר שם עוד שעתיים בקלות.
"אנחנו מחכות לך בכניסה", היתה דרך פשוטה מאוד להוציא אותי משם.
הודית לצהריים // Bombay Express
מבחינתי זו היתה תקלה חמורה שרק ביום השלישי לשהותנו הגעתי לאוכל הודי, אבל כשנוסעים בחבורה, צריך להתפשר. למזלי הרב, ל' חלקה איתי את האהבה למזון האוריינטלי והזמנו לנו פאניר שאשי, תבשיל עדשים, סמוסה וצ'אנה מסאלה.
אין לי מילים לתאר, רק געגוע עז לאוכל הזה.
מבחינתי אוכל הודי יכול להיות המזון היחיד והבלעדי שלי (כל עוד יש שוקולד בסוף הארוחה).
הכל היה סופר טעים וטרי והוגש עם סלט, אורז בסמטי וצ'פאטי. יש סניף נוסף שלהם בקניון של קפקא (ראו למעלה).
יאללה, שנ"צ והמשכנו.
ארוחת ערב // Lehka Hlava
המסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי (שפירושו "ראש צלול") (מה עם השמש הנצחית?) ואחותה של המסעדה מאתמול, התגלתה כפנינה מעוצבת באופן שוב, בלתי צפוי. כל חלל (יש לא מעט כאלה) היה שונה לגמרי. הבעיה הגדולה היתה שפשוט לא הייתי רעבה. או ליתר דיוק, לא יכולתי לאכול גרגיר אורז אחד נוסף אחרי הארוחה ההודית. ולא יכולנו לדחות את ארוחת הערב – א', כי היו איתנו הריוניות ב', כי הן לא אכלו צהריים וג', כי היתה לנו הופעה שגם ככה כמעט איחרנו אליה.
אז ישבתי ונהניתי מהחברה ומהאוירה, אבל לא אכלתי כלום. מה שהן הזמינו היה נראה מצוין ולדבריהן גם היה מצוין. הן אכלו גבינת ברי עם בצל מקורמל על גראטן תפו"א, ריזוטו פטריות ומשקה שוקולד איטלקי עם צ'ילי ואגוזים.
לא ללעוס, לבלוע, יש תיכף קולטורה.
Slavic Temper // הופעת בכורה
למען האמת, כמעט לא הלכנו להופעה הזאת. סרטון הוידיאו בעמוד הרשמי של המופע היה, איך לומר, די מחריד. אבל מאוד רצינו לראות מחול ואיכשהו סמכנו על המומחית לתנועה מבינינו (לא, זאת לא אני) שהיא גם מדריכת פילאטיס בין שלל הכשרותיה והיא קנתה לכולנו כרטיסים.
המבואה לאולם Narodni Divadlo היתה סטייל שנות השמונים הארד קור – שנדלירים, קירות שיש ירוק, ספות עור חומות. כאלה.
האוכלוסיה – מגוונת מאוד. אם בארץ אנשים בגילי המופלג מורידים בחצי את הגיל הממוצע בהופעות מחול ותיאטרון, כאן היו הרבה צעירים, אפילו ילדים. שזה מאוד נחמד. מה שאיחד את כולם, לעומתנו, הוא הלבוש המהודר. ולא מדי, פשוט היו לבושים יפה. עם שמפניה בכוסות גבוהות. קום איל פו.
המופע הוא בעצם שלושה קטעים שונים שעד עכשיו אני תוהה אם יש איזשהו קשר תוכני ביניהם.
הקטע הראשון היה מחול מודרני, ששילב קטעי מוזיקה שונים ומשחקים מעניינים של צלליות. במרכז הבמה הוצבו קירות זכוכית גדולים שהיו עטופים בנייר דקיק שהוארו מאחור. רקדנים הופיעו לפני ומאחורי הקירות והיה שם דיאלוג מעניין שכלל גם את קריעת הניירות. לטעמי זה היה הקטע המוצלח מבין השלושה.
הקטע השני, היה סוג של בלט מודרני, ששילב אף הוא סגנונות מוזיקה שונים. רקדנית אחת היתה מרשימה ובולטת במיוחד.
הקטע השלישי, עסק בסיטואציה מלחמתית. למרות שהכוריאוגרפיה היתה מרתקת כאן, התחושה שהתעוררה אצלי למראה התלבושות, שכללו תחבושות ראש של פצועי מלחמה, היתה קשה ומאוד לא נעימה. לזה יש להוסיף את הבגדים בצבע זית ואת המקצב הצבאי שהיה ברקע, שהתחלף במנגינת זרמי חשמל בווליום גבוה במיוחד והנה – מופע בידור. נוט. הצטערתי שלא יכולתי להבין את קטעי קריינות הרדיו שהיו חלק מהמופע, שהיו בשפה המקומית.
בסך הכל זאת היתה חוויה מרגשת ומרעננת, במיוחד לאור העובדה שמופע המחול האחרון שראיתי היה ממש מזמן.
משקה לילי // פאב ליד הדירה שלנו
רצינו לסגור את הערב בהחלפת חוויות מהפרמיירה מעוררת החושים, על בירה ונשנושים, אבל זה לא היה פשוט. רוב המקומות כבר היו סגורים או ממש לקראת סגירה. הפאב שמול לדירה שלנו היה חצי מלא ולכן התיישבנו. המלצר, שהיה קצר רוח, הודיע לנו שנוכל להזמין רק משקה אחד. אחרי שהביא את המשקאות, הביא לנו את החשבון, מבלי שביקשנו. ואז עוד שלוש פעמים הגיע כדי לבדוק אם הכסף כבר הונח במקום. אחרי עשר דקות, הודיע לנו שהמקום סגור. מילא, אם היינו השולחן האחרון. אבל המקום היה חצי מלא! כנראה עבר עליו משהו.
סיור למצודה // Generation Tours
כל יום בשעה 11:00 יוצאים סיורים מודרכים מהכיכר המרכזית, ממול לחנות Cartier. תזהו אותם לפי המטריות הצבעוניות. נרשמנו במקום ואז חולקנו לקבוצות לפי מסלול הסיור. אם אין לכם כרטיס לטראם, אפשר לקנות אותו באותו מחיר גם אצל המדריכים.
המדריכה שלנו, Melanie, אמריקאית שגרה בשנים האחרונות בעיר, סיפרה לנו אנקדוטות היסטוריות משעשעות. יכולת חשובה לא פחות שהיתה לה, היא מציאת מקום מוצל בכל עצירה, תכונה שהוערכה במיוחד על ידי החברות ההריוניות. מסלול ההליכה כולל גם נסיעה קצרה בטראם, על מנת לחסוך עליה של מדרגות רבות בשעות הצהריים החמות. נכנסנו לשטח המצודה ומהר מאוד גילינו כמה המקום הזה גדול – ממש קמפוס של מבנים מרשימים.
הסיור ארך 3.5 שעות בסך הכל והתשלום הוא כפי ההנאה ממנו. סיימנו אותו בתצפית יפה על גגות העיר, אתר צילומים מבוקש. משם ירדנו במדרגות שאותן לא עלינו ברגל.
שני דברים חשובים אמרה לנו מלאני –
1. אל תצפו לקבל שירות טוב בפראג. האם היא הכירה את המלצר מהפאב? מעניין.
2. כששאלנו אותה האם יש אוכל צמחוני מקומי, היא חשבה רגע, ואז עוד רגע ואמרה "כן! יש! גבינה מטוגנת! אפילו אכלתי את זה פעם. חשבתי זה לא אכיל, אבל הייתי מספיק רעבה."
בשלב הזה רמת הרעב הכללית היתה גבוהה והפור נפל הפעם על מסעדה איטלקית (שאינה צמחונית) לשם שינוי.
ארוחת צהריים // Pasta Fresca
המסעדה האיטלקית מרשת Ambient עמדה בציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנה, בעקבות ההמלצות הרבות שקראנו עליה. לחם רך עם קרום מתפצח עם צלוחית שמן זית וחומץ בלסמי היו פתיח מוצלח. עד שהמנות הגיעו, יכולנו לצפות בתהליך הכנת פסטה בחדר שקוף. אני אכלתי טורטליני ממולא בריקוטה ופרמזן בחמאת מרווה שבושל בדיוק לדרגת אל דנטה והיה טוב מאוד. הסלטים שחלקנו היו טריים וטעימים מאוד. קינחנו בטירמיסו עשיר בטעם אך קליל במרקם.
קניות למוזנחים שנשארו בבית
חנות Pylones – כולן חוץ ממני מאוד התלהבו ממנה. בשבילי היא היתה קצת צבעונית מדי ולא מרגשת. תשפטו אתם.
Flying Tiger Copenhagen – החנות שתמיד אפשר לקנות בה משהו. קטן, זול, מעוצב וחמוד.
קניון פלדיום – ארבע קומות של רשתות בעיקר. כולל חנות של הרשת החביבה עלי, Esprit.
סיכום
- כולנו הסכמנו שלא היה ברור איך חיכינו לגיל 40 בשביל לעשות את זה. לא ברור מתי נוכל לצאת שוב, עקב הלידות הצפויות, אבל ברור לנו שזה יקרה שוב (בני זוג – התכוננו).
- למרות שכנראה אין אוכל צמחוני מקומי, לצמחונים ואף לטבעונים קל מאוד להסתדר בעיר. זה משמח ונעים לראות שיש מקומות מפותחים יותר מבחינה תודעתית מהמקום שבו אני גרה (טוב, זה לא ממש קשה).
- לא נעים לומר, אבל אכלתי את הכובע ביג טיים! העיר מקסימה, כיפית, לא גדולה מדי, לא סואנת מדי, ובעיקר – לא שואתית בכלל. מזג האויר היה נפלא (אמצע יוני).
הייתם בפראג? אהבתם? ספרו לי על זה!
לפוסט הזה יש 6 תגובות
תתחדשי על הבלוג יקרה ! אני הייתי בפראג לפני 20 שנה ומאוד אהבתי אותה , גם אותי היא הפתיעה , טוב עוד בפולניה היינו סקפטיות ?
הי מיכל, לגמרי סקפטיות 🙂
תודה רבה! היא באמת מאוד מפתיעה. לטובה.
המלצות מעוחות, נהנתי לקרוא!
הי ליען, תודה רבה! שמחה שנהנית 🙂
תודה על הפוסט והמידע! 🙂
נהניתי מאוד לקרוא
הי דניאל, שמחה שנהנית!
מוזמן תמיד לבקר 🙂