אחרי שיחת סיכום שנה מרגשת (באמת!) עם המחנכת, ומרוב מחמאות (לילד, לא לנו) התחלנו לחשוב שאולי הוא לא צריך את כל הכסף שחסכנו לו לפסיכולוג ושאולי אפשר לבזבז אותו. לפחות חלק.
Camprodon
זורקים אבן ומגיעים לצרפת
הנסיעה הזאת הסתדרה לנו מצוין עם זה שבסוף השבוע בדיוק חל חג Sant Juan הידוע יותר בשמו "חג הנפצים" ומקורבים דורשי טובתנו המליצו לנו בחום רב שלא להיות באזור אם חובבי שינה אנו. למה? שאלנו בתמימות. "רעש. נוראי. כל הלילה. זיקוקים. נפצים. סיוט. אל תישארו פה." הם השיבו. אז החלטנו לישון במלון באיזו עיירה קטנה שנקראת Camprodon, שקיבלה ציון ממש גבוה בסעיף מיקום מרכזי. תזכרו את הפרט הזה.
הגענו אליה בצהרי יום שבת, אחרי נסיעה לא ארוכה במיוחד.
העיירה עצמה התגלתה כמקום מאוד קטלאני. כזה שאם מתחילים איתך שיחה בקטלאנית, את משיבה בספרדית, הם ממשיכים לדבר בקטלאנית. הסרטים הצהובים שמסמלים את התמיכה במאבק של קטלוניה (ומסתבר שלא רק את המאבק הזה) תלויים כאן בכל פינה.
מה אמרת? צמחוני?
אך לא. איפה אני ואיפה יוון. מקום מקומי מאוד.
הפיצה הגיעה, מרופדת בפרוסה נדיבה של חמון. מסתבר שזו המרגריטה שלהם. ויתרתי. בסך הכל היה משביע. לא משהו לכתוב עליו הביתה.
Hotel de Camprodón
המיקום שלו באמת היה מרכזי מאוד כמובטח, בדיוק על גדה של נהר החוצה את העיר, כך שיכולנו לשבת במרפסת, ליהנות מהנוף וגם מפכפוך נעים ומרגיע של מים.
יצאנו החוצה לתור אחר עוגיות מקומיות שקיבלנו הנחייה לדגום (אותה שמחנו למלא) ומצאנו אפילו את המפעל שמייצר אותן – Birba. את הקופסאות הצהובות קשה לפספס, הן נמכרות בכל קונדיטוריה ומכולת.
לפרטים נוספים והזמנת מקום במלון
פיצה – טייק II
אחת מרגריטה (בלי כלום באמת – לילדים) והשנייה עם גבינת עזים וריבת בצל. בצק לא דק מדי אבל קריספי ומוצרלה טובה עשו את העבודה. אפילו שישבנו על הספסל במרכז העיר והתחילה לדבר איתנו בלי לנשום איזו אישה מקומית שהיה נדמה שלא דיברה עם בן אנוש במשך שלוש שנים, היה אחלה.
תרשמו – Pizzeria La Rústica.
בשלב הזה כבר התחלנו לשמוע קולות נפץ ספורדיים, בעיקר של ילדים עם פיקות כמו של פעם. מסתבר שהחג לא רק בברצלונה… בעבר השני של הנהר התחילה להתארגן מדורת ענק ששיערנו שהיא חלק מהחגיגות הלא ברורות הללו. מול המלון התחילה להתאסף חבורת בנות עם תופים בגודל חבית ומסביבן קהל צוהל. הרעשים רק התגברו והילדים רק התעייפו.
כאן בדיוק התגלתה החולשה, הטעות, התקלה שבבחירת מלון במיקום כל כך מרכזי. ר ע ש! ואל תטעו, האיש והילדים נרדמו כהרף עין. רק לי זה הפריע. הכי משעשע היה להתכתב בשעת לילה מאוחרת (מה כבר יש לעשות כשלא נרדמים?) עם מישהי שגרה קרוב אלי בברצלונה שסיפרה שהיא לא שומעת דבר.
למחרת, יום ראשון, אחרי ארוחת בוקר לא רעה בכלל ואפילו לא יקרה במלון (5 יורו לאדם, ויש מצב שהם הפסידו על הילדים שלי) גילינו שבכיכר העיר, כלומר בדיוק בפתח המלון המרכזי (כבר אמרתי את זה?) נערך שוק נחמד. פירות, ירקות, גבינות, קצת בגדים.
הצטיידנו בקצת מזון ונסענו לתחנה של ה-Cremallera, רכבת שעובדת על גלגלי שיניים שזזים כמו רוכסן ומגיעה עד לעמק הנוריה. וזו, אגב, זו הדרך היחידה להגיע לשם. שימו את הוויז לכפר Ribes de Freser (התחנה הראשונה) או ל- Queralbs (התחנה השנייה).
עד שהגעתי לספרד אני לא חושבת שאי פעם נסעתי ב- Cremallera. בשנה האחרונה כבר הייתי בארבע למיטב חישובי. לא כזה גילוי מסעיר, אבל נחמד לגלות סוג חדש של אמצעי תחבורה (ככה זה כשיש רק בנים בבית).
הדרך לשם היתה מאוד יפה. טוב, מאוד מאוד יפה. ההרים נהיו גבוהים יותר ויותר, הנחלים גועשים וכשהגענו למעלה אחרי 40 דקות (זה היה אמור לקחת 20, אבל היה עיכוב בדרך) זה היה ממש וואו.
Vall de Núria
אחר כך הגדול ביקש סיבוב על סוס פוני (9.40 יורו לעשרים דקות). זה מתאים גם לילדים קטנטנים אפילו בני שנתיים. הטיול על הפוני הוא בהולכת ההורים, ללא מדריך. למרבה המזל הקטן לא רצה לרכב בסוף ולכן נחסך ממני התענוג הזה של הולכת סוס פוני עקשן. שימו לב שאתם לוקחים פוני לא רעב – שלנו כנראה לא אכל כמה ימים ופשוט לא הסכים ללכת ישר (הזכיר לי קצת את הילד הקטן שלי). בכל פעם שהוא ראה טיפה דשא הוא עצר לאכול וכמו שאתם יכולים להתרשם מהתמונות, דשא לא חסר שם.