סוף שבוע בפירינאים

הילדון, כמעט בן 7, סיים כיתה א'.
וברגעים אלו ממש הוא בטיול של שלושה (!) ימים בשמורת טבע, שעה וחצי נסיעה מהבית. 
שמעתם נכון. אבל בברצלונה התנהג כמסי, זאת אומרת בי קול, הדחק את ההיסטריה ושחרר את הילד לדרכו.
 

אחרי שיחת סיכום שנה מרגשת (באמת!) עם המחנכת, ומרוב מחמאות (לילד, לא לנו) התחלנו לחשוב שאולי הוא לא צריך את כל הכסף שחסכנו לו לפסיכולוג ושאולי אפשר לבזבז אותו. לפחות חלק. 

ולאור המאורע החגיגי, החלטנו שהגיע זמן פירינאים, כלומר כבר מספיק חם פה בשביל שלא נקפא שם.
 

Camprodon
זורקים אבן ומגיעים לצרפת

הנסיעה הזאת הסתדרה לנו מצוין עם זה שבסוף השבוע בדיוק חל חג Sant Juan הידוע יותר בשמו "חג הנפצים" ומקורבים דורשי טובתנו המליצו לנו בחום רב שלא להיות באזור אם חובבי שינה אנו. למה? שאלנו בתמימות. "רעש. נוראי. כל הלילה. זיקוקים. נפצים. סיוט. אל תישארו פה." הם השיבו.  אז החלטנו לישון במלון באיזו עיירה קטנה שנקראת Camprodon, שקיבלה ציון ממש גבוה בסעיף מיקום מרכזי. תזכרו את הפרט הזה.

הגענו אליה בצהרי יום שבת, אחרי נסיעה לא ארוכה במיוחד.

העיירה עצמה התגלתה כמקום מאוד קטלאני. כזה שאם מתחילים איתך שיחה בקטלאנית, את משיבה בספרדית, הם ממשיכים לדבר בקטלאנית. הסרטים הצהובים שמסמלים את התמיכה במאבק של קטלוניה (ומסתבר שלא רק את המאבק הזה) תלויים כאן בכל פינה.

 
 

מה אמרת? צמחוני?

ילדים עייפים ורעבים זה שילוב שמזרז קבלת החלטות ולכן נכנסנו למסעדה הראשונה שראינו, סוג של בר מקומי שקורא לעצמו טברנה. השם עורר בי תקווה מסויימת לאיזו השפעה יוונית, אולי סלט, גבינת פטה, ים, חול…
אך לא. איפה אני ואיפה יוון. מקום מקומי מאוד. 
כששאלתי את המלצר אילו מנות עיקריות יש להם בלי בשר או דגים הוא הסתכל עלי במין מבט מוזר, המהם, כחכח ואמר "אין". 
הוא הפנה אותי למחלקת הסלטים והפיצות, שהכילה שמות קצרים ולא מפורטים לכמה סוגים של פיצות. אז, יאללה, פיצה מרגריטה. מה כבר יכול להיות. 

הפיצה הגיעה, מרופדת בפרוסה נדיבה של חמון. מסתבר שזו המרגריטה שלהם. ויתרתי. בסך הכל היה משביע. לא משהו לכתוב עליו הביתה.

 

Hotel de Camprodón

המלון בעל שלושה הכוכבים היה לא זול יחסית לאזור (150 יורו לארבעתנו, ללילה אחד בסופ"ש), ייתכן שזה בגלל שהוא הוזמן ממש ברגע האחרון, אבל היה נוח למדי, למעט הרהיטים הסופר אולד-פאשן שהיו בו (ואני דווקא חובבת וינטאג!) שהיה להם שיק מסוים אבל ריח פחות שיקי.  
המיקום שלו באמת היה מרכזי מאוד כמובטח, בדיוק על גדה של נהר החוצה את העיר, כך שיכולנו לשבת במרפסת, ליהנות מהנוף וגם מפכפוך נעים ומרגיע של מים. 

יצאנו החוצה לתור אחר עוגיות מקומיות שקיבלנו הנחייה לדגום (אותה שמחנו למלא) ומצאנו אפילו את המפעל שמייצר אותן – Birba. את הקופסאות הצהובות קשה לפספס, הן נמכרות בכל קונדיטוריה ומכולת. 

 

 

פיצה – טייק II

לארוחת הערב הייתי מוכנה עם מקום מומלץ, אבל מסתבר שלא רק אני שמעתי עליו ולא היה מקום למי שלא הזמין  מראש(!). לא התבלבלנו, עשינו טייק אווי, וקיבלנו (טוב, אני) פיצוי הולם לארוחת הצהריים. 

אחת מרגריטה (בלי כלום באמת – לילדים) והשנייה עם גבינת עזים וריבת בצל. בצק לא דק מדי אבל קריספי ומוצרלה טובה עשו את העבודה. אפילו שישבנו על הספסל במרכז העיר והתחילה לדבר איתנו בלי לנשום איזו אישה מקומית שהיה נדמה שלא דיברה עם בן אנוש במשך שלוש שנים, היה אחלה.
תרשמו  – Pizzeria La Rústica.

 

בשלב הזה כבר התחלנו לשמוע קולות נפץ ספורדיים, בעיקר של ילדים עם פיקות כמו של פעם. מסתבר שהחג לא רק בברצלונה… בעבר השני של הנהר התחילה להתארגן מדורת ענק ששיערנו שהיא חלק מהחגיגות הלא ברורות הללו. מול המלון התחילה להתאסף חבורת בנות עם תופים בגודל חבית ומסביבן קהל צוהל. הרעשים רק התגברו והילדים רק התעייפו. 

 

כאן בדיוק התגלתה החולשה, הטעות, התקלה שבבחירת מלון במיקום כל כך מרכזי. ר ע ש! ואל תטעו, האיש והילדים נרדמו כהרף עין. רק לי זה הפריע. הכי משעשע היה להתכתב בשעת לילה מאוחרת (מה כבר יש לעשות כשלא נרדמים?) עם מישהי שגרה קרוב אלי בברצלונה שסיפרה שהיא לא שומעת דבר.  

 

 

למחרת, יום ראשון, אחרי ארוחת בוקר לא רעה בכלל ואפילו לא יקרה במלון (5 יורו לאדם, ויש מצב שהם הפסידו על הילדים שלי) גילינו שבכיכר העיר, כלומר בדיוק בפתח המלון המרכזי (כבר אמרתי את זה?) נערך שוק נחמד. פירות, ירקות, גבינות, קצת בגדים. 

הצטיידנו בקצת מזון ונסענו לתחנה של ה-Cremallera, רכבת שעובדת על גלגלי שיניים שזזים כמו רוכסן ומגיעה עד לעמק הנוריה. וזו, אגב, זו הדרך היחידה להגיע לשם. 

עד שהגעתי לספרד אני לא חושבת שאי פעם נסעתי ב- Cremallera. בשנה האחרונה כבר הייתי בארבע למיטב חישובי. לא כזה גילוי מסעיר, אבל נחמד לגלות סוג חדש של אמצעי תחבורה (ככה זה כשיש רק בנים בבית).

לוח הזמנים של הרכבת מאוד דליל ואת חצי השעה שהיתה לנו עד ליציאת הקרון העברנו במוזיאון סמוך קטן ונחמד. יש שם דגם קטן של פני השטח, קרונות עתיקים – בדיוק מה שהיינו צריכים כדי להעסיק אותם. המחיר של הרכבת היה די שערורייתי, למרבה המזל, יומולדת 3 של הקטן רק בעוד שלושה חודשים + זכרתי לשמור ברושור עם הנחה שלקחתי במלון.   
 

הדרך לשם היתה מאוד יפה. טוב, מאוד מאוד יפה. ההרים נהיו גבוהים יותר ויותר, הנחלים גועשים וכשהגענו למעלה אחרי 40 דקות (זה היה אמור לקחת 20, אבל היה עיכוב בדרך) זה היה ממש וואו.

Vall de Núria

טוב, האגם הזה בתוך העמק עם כל העצים מסביב היו באמת אחד היפים שראיתי לאחרונה. מאוד ירוק, מאוד חי. ויש הרבה פעילויות, חלקן כוללות ניצול המורדות הטבעיים של המקום, שבחורף מתכסים בשלג צח.
אפשר להתחיל בתחנת המידע שנמצאת בתוך המבנה הגדול שחלקו הוא מלון. יש שם גם שירותים וחנות שאפשר להצטייד בה בכל מיני מעדנים (לטעמי עדיף להצטייד מבעוד מועד באוכל לפיקניק ולהשלים שם במידת הצורך) וגם חנות של ציוד טיולים. יש שם גם מסעדה וקפיטריה, כך שאם אתם לא בעניין של פיקניק, יש איפה לאכול. 
 
התחלנו בפיקניק על הדשא (היו שם שולחנות קקל מסודרים אבל אנחנו לא אנשים מסודרים. לפחות לא אני). תענוג גדול. 
 
המשכנו בטיול מסביב לאגם בעזרת מפה שלקחנו מתחנת המידע. יש מגוון של מסלולים ודרגות קושי. 
 

אחר כך הגדול ביקש סיבוב על סוס פוני (9.40 יורו לעשרים דקות). זה מתאים גם לילדים קטנטנים אפילו בני שנתיים. הטיול על הפוני הוא בהולכת ההורים, ללא מדריך. למרבה המזל הקטן לא רצה לרכב בסוף ולכן נחסך ממני התענוג הזה של הולכת סוס פוני עקשן. שימו לב שאתם לוקחים פוני לא רעב – שלנו כנראה לא אכל כמה ימים ופשוט לא הסכים ללכת ישר (הזכיר לי קצת את הילד הקטן שלי). בכל פעם שהוא ראה טיפה דשא הוא עצר לאכול וכמו שאתם יכולים להתרשם מהתמונות, דשא לא חסר שם.

חזרנו הביתה עם הרכבת ישר לשבוע נוסף של עבודה. 
 
הייתם בעמק הנוריה? בפירינאים? בקמפרדון (אין מצב!)?
ספרו לי על זה.
מעניין אותי לשמוע על מקומות נוספים באזור.
 

הרשמה לרשימת תפוצה

כתיבת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה

וקבלו כל פוסט ברגע שהוא יוצא מהתנור

חיפוש

הי, כיף שבאתם.
אני ענבל ואני צלמת של אוכל ועיצוב, גרה בברצלונה. כאן אני כותבת על מסעותיי בעולם כאמא צמחונית חובבת אומנות ונופים יפים. 
לא מאמינה בזוגות של גרביים ופעם הייתי עורכת דין. 
רוצה להמשיך לקרוא