טיול יום קרוב לברצלונה – אגם Sau ופארק אתגרי

שמחים וטובי לב שמנו פעמנו חזרה לרכב, לא לפני שחלפנו על פני שולחנות קק"ל (בחצי צל) ומנגלים לשירות הציבור, כלומר  מקום מסודר ומאורגן להפליא למצוות הקרבת קורבנות. ואז הבנו שאנחנו בבעיה קלה. השעה היתה רבע לארבע והמסעדה הקרובה היתה במרחק 11 דקות נסיעה. אם לא הייתם בספרד לאחרונה או שפספסתם במקרה את הפוסט הפונדמנטלי הזה אני אסביר שבשעה ארבע נסגר חלון ההזמנויות החשוב המכונה ארוחת צהריים. במרכזי ערים גדולות אפשר למצוא אופציות רבות, אבל אנחנו בפיז-דה-לוך וגם אם המסעדות פתוחות עד הערב, המטבח סגור. 
אופטימיים כתמיד, נסענו לנו בפיתולי הדרך. כשהגענו למסעדה נשלחתי ככוח חלוץ לבדוק אם יש צורך להעיר את הקטנצ'יק שהספיק להירדם. נכנסתי פנימה בבטחון וחיפשתי מישהו. מסתכלת ימינה. מסתכלת שמאלה. נאדה. פתאום שחים אלי יושבי אחד השולחנות. באותו רגע הבנתי שאין סיכוי. כל הצוות יושב לאכול = המטבח סגור ומסוגר. 
אבל! מי אני שאתייאש. קודם כל, בירכתי את היושבים בתיאבון. הכי חשוב הנימוס. אח"כ הצגתי את הסיטואציה (אנחנו 4 אנשים, מעוניינים במזון) וחיכיתי לתגובה. היא לא איחרה לבוא. המטבח סגור. יש רק סנדביצים. ושתיה. לא נשברתי. לא זזתי. הבעתי אכזבה קלה. טוב, אם תהיו מוכנים לחכות שנדליק את הגריל, נוכל להכין לכם ארוחת צהריים. 

יש אלוהים.

היתה אחלה ארוחה. באמת. המלצרית הוסיפה להיות סופר חמודה. בניגוד למסעדות מקומיות רגילות בהן אני כבר רגילה לאכול סלט, היה מבחר מסחרר של אופציות. טעמתי מרק וישיסואז (קרם תפו"א וכרישה קר) מאוד קליל וטוב. קנלוני פטריות משובח ולא כבד מדי. הצ'יפסים שליוו את מנות הבשר של החבר'ה היו פריכים ומתקתקים. קינחנו בעוגת גבינה לא מתוקה מדי ולא כבדה מדי. אחת הטובות שאכלתי לאחרונה.

עוד בתפריט ידידותי לצמחונים – מרק אבטיח קר (או שמא היה זה מלון? אינני זוכרת), גספצ'ו, סלט ירוק עם תותים, גבינת עזים ופירות יבשים.

Bar Restaurant Nou Can Morilla