אז מה עושים היום?
כידוע, בגולה יש סופי שבוע ארוכים. עם ילדים זה יכול להיות מאתגר למדי. ו ל כ ן – היום החלטתי שלא עוד! לא נימרח היום בבית! בתהליך קבלת החלטות מהיר ומאוד לא אופייני פתחתי מפות גוגל, חיפשתי את האגם הגדול היפה הקרוב, הסתכלתי על התמונות שלו, על אטרקציות באזור ובום. חמש דקות אח"כ ועוד לפני שהאיש שב מריצת הבוקר הם כבר היו כמעט לבושים. טוב, זה לא חוכמה, הילדים שלי תמיד כמעט לבושים. ככה זה כשמוותרים באופן עקרוני על הקונספט של פיג'מה.
(התמונות מהנייד, סליחה על הרזולוציה)
***עדכון יוני 2023 – מפלס המים נמוך משמעותית מהצילומים, בשל הבצורת הקשה שהיתה באזור בשנתיים האחרונות. מומלץ להסתכל בתמונות עדכניות בגוגל מפות***
לאן נוסעים? לאגם Sau
הנסיעה מביתנו היתה בגדר הסביר, שעה ועשרים פחות או יותר. מברצלונה העיר מניחה שזה עוד רבע שעה פלוס מינוס. שימו בווייז Mirador del Pantà de Sau ותגיעו למרכז המבקרים. יש שם אישה חביבה שתסביר לכם מה אפשר לעשות באזור. היא תיתן לכם מפה (בחינם, לא בכל מקום זה כך) ובזמן שאתם מתקשקשים איתה, שימו את הילדים לצפות בסרט אודות האגם שהוא בעצם מאגר מים שנוצר ע"י סכר (הסרט בקטלאנית, אבל כידוע ילדים אינם מפלים סרטים על בסיס לאום או מוצא). לחילופין, תנו להם לשחק שם במשחק זיכרון חמוד או להסתכל על התערוכה הקטנה. מסתבר שאת הסכר הזה לקח 20(!) שנה לבנות – ככה זה כשיש סיאסטה.
אחרי שעוברים את הגשר, ממשיכים בכביש עד למרכז ימי (קלאב נאוטיקו) – זה נשמע מפוצץ אבל זה מפרצון קטנטן עם כמה קיאקים וסירות מנוע. בשביל להיכנס לחניון תתבקשו להיפרד מכמה מעות. אם תרצו לחסוך אותן, תוכלו להמשיך לפניה הבאה שם החניה היא בחינם. בווייז Parking Panta de Sau.

אגם סאו Panta de Sau
האגם עצמו מאוד נחמד. הוא בעיקר לא מלא באנשים. מה שכן, הוא מלא בשמש. אנחנו הגענו פחות מצויידים לאופציה הזאת ונאלצנו לאלתר. למרבה המזל, האיש בוגר שלוש שנות התחפשות לעצים במדינות שצפונית לישראל ותוך דקה וחצי תפסנו את מקור הצל האחרון שהיה באזור. שנים של אימונים לא היו לחינם! מסתבר שגם סלעים עושים צל ולא רק עצים, וכך מצאנו את עצמנו יושבים בכיף שני מטר מהמים ולא מעולפים מהחום.



שתי דקות מאוחר יותר, כבר היינו בתוך המים. זה שלא היו לנו בגדי ים לא ממש הפריע לנו. הילדים והאיש התפשטו בטבעיות, אני טיפה פחות אבל החום עשה את שלו. זאת היתה רחצה שווה. כיף של מים. הקרקע קצת פחות, היא מאוד בוצית.
מסקנות: להביא – שמשיה. מחצלת. בגדי ים. מגבת. קרם הגנה. נעליים למים. מים לשתיה. במבה.


אגב, הכנסיה הטבועה במרכז האגם היא לא פסל סביבתי כי אם זכר לעיר ששכנה לצד הנהר Ter, ששמה Sant Romà de Sau.
שנאכל משהו?
שמחים וטובי לב שמנו פעמנו חזרה לרכב, לא לפני שחלפנו על פני שולחנות קק"ל (בחצי צל) ומנגלים לשירות הציבור, כלומר מקום מסודר ומאורגן להפליא למצוות הקרבת קורבנות. ואז הבנו שאנחנו בבעיה קלה. השעה היתה רבע לארבע והמסעדה הקרובה היתה במרחק 11 דקות נסיעה. אם לא הייתם בספרד לאחרונה או שפספסתם במקרה את הפוסט הפונדמנטלי הזה אני אסביר שבשעה ארבע נסגר חלון ההזמנויות החשוב המכונה ארוחת צהריים. במרכזי ערים גדולות אפשר למצוא אופציות רבות, אבל אנחנו בפיז-דה-לוך וגם אם המסעדות פתוחות עד הערב, המטבח סגור.
אופטימיים כתמיד, נסענו לנו בפיתולי הדרך. כשהגענו למסעדה נשלחתי ככוח חלוץ לבדוק אם יש צורך להעיר את הקטנצ'יק שהספיק להירדם. נכנסתי פנימה בבטחון וחיפשתי מישהו. מסתכלת ימינה. מסתכלת שמאלה. נאדה. פתאום שחים אלי יושבי אחד השולחנות. באותו רגע הבנתי שאין סיכוי. כל הצוות יושב לאכול = המטבח סגור ומסוגר.
אבל! מי אני שאתייאש. קודם כל, בירכתי את היושבים בתיאבון. הכי חשוב הנימוס. אח"כ הצגתי את הסיטואציה (אנחנו 4 אנשים, מעוניינים במזון) וחיכיתי לתגובה. היא לא איחרה לבוא. המטבח סגור. יש רק סנדביצים. ושתיה. לא נשברתי. לא זזתי. הבעתי אכזבה קלה. טוב, אם תהיו מוכנים לחכות שנדליק את הגריל, נוכל להכין לכם ארוחת צהריים.
יש אלוהים.
היתה אחלה ארוחה. באמת. המלצרית הוסיפה להיות סופר חמודה. בניגוד למסעדות מקומיות רגילות בהן אני כבר רגילה לאכול סלט, היה מבחר מסחרר של אופציות. טעמתי מרק וישיסואז (קרם תפו"א וכרישה קר) מאוד קליל וטוב. קנלוני פטריות משובח ולא כבד מדי. הצ'יפסים שליוו את מנות הבשר של החבר'ה היו פריכים ומתקתקים. קינחנו בעוגת גבינה לא מתוקה מדי ולא כבדה מדי. אחת הטובות שאכלתי לאחרונה.
עוד בתפריט ידידותי לצמחונים – מרק אבטיח קר (או שמא היה זה מלון? אינני זוכרת), גספצ'ו, סלט ירוק עם תותים, גבינת עזים ופירות יבשים.




הליכה יחפה בפארק אתגרי
כזכור, אנחנו בסופ"ש, מחר גם חופש, השמש פה הולכת לישון די מאוחר ולכן החלטנו להמשיך לבלות. נסיעה של חצי שעה הביאה אותנו ליער הרפתקאות מגניב. תוך כמה דקות כבר היינו ארבעתנו בסוג של מסלול מכשולים אותו עושים יחפים. ביער.
איך ששמעתי על הדבר הזה שמחתי ממש. מי שמכיר אותי, יודע שאני מעדיפה להתהלך ללא חוצץ ביני לבין הקרקע – גם בקיץ וגם בחורף. הבעיה התעוררה כשנזכרנו, קצת מאוחר מדי, שבן הארבע כמעט, פחות אוהב להיות יחף. ובכן "פחות" היא כאן קצת באנדרסטייטמנט. החווייה היתה מעניינת. לפרקים מאוד מהנה, לפרקים הרבה פחות. זה פשוט לא היה בשבילו. אני מאוד נהניתי (בדקות הספורות שלא סחבתי עלי דוב קואלה).
בכל מקרה, מדובר על מסלול הליכה קילומטר וחצי בתוך יער שרובו מוצל ונעים לשהות בו בשעות אחה"צ (יתכן שגם מוקדם יותר זה כך). חלק מהמסלול עובר בבוץ, במים, באבנים מסוגים שונים, בגשרים תלויים. הדרך היא אינטראקטיבית ויש בה חידות והפעלות שונות שקשורות לבעלי חיים ולצמחים בטבע.
מקום מדליק לגמרי. זה לא היה זול, שילמנו 28 יורו לשני מבוגרים ושני ילדים מה שמיד עורר את התהייה למה לא יכולנו ללכת יחפים ליד הבית, בחינם (אנחנו הרי גרים ביער). נו, שוין.
חוץ מהמסלול הזה יש עוד פעילויות שלא הספקנו לעשות בשל השעה המאוחרת אך נראו מעניינות (גם ככה סימנו את המסלול בדיוק בשעה הסגירה, 20:00). למשל, פארק חבלים, מעין טרמפולינת ענק ועוד פעילויות אתגריות מעניינות שאפשר למצוא באתר שלהם. חוץ מזה יש במקום גם פודטראק "אוכל שמח" שמעיד על עצמו שהוא אקולוגי, אתי ומקומי. יש להם המבורגר צמחוני!
ובעודי מהרהרת אודות השנתיים האחרונות שעברו עלינו, על איך הילדים שולטים בשפות השונות וכו', פנתה אלינו משפחה קטלאנית ושאלה – "אתם רוסים, נכון?"
La Selva de l'Aventura, Vilanova de Sau

לפוסט הזה יש תגובה אחת
נראה שווה ביותר!!!
אבל איך רוסים איך?!